מפייסבוק תבוא הישועה?

מי שעוד לא מכיר אותי מספיק, לא יוכל לנחש שאני מורה בסה"כ 4 שנים. התחמקתי מההוראה, אבל היא לא נתנה לי מנוח... בסוף נכנעתי, השלמתי את תעודת ההוראה שלי ויצאתי לכבוש את ליבם של התלמידים בעזרת בניינים, דגשים וסימני קריאה. 
טוב, אז לא ממש... כדי להציל את התלמידים מהשממון שהלשון העברית יכולה להיות, הייתי צריכה להגיע אליהם. ומה יותר נגיש מהתקנים ניידים, שהם בגדר built-in בגפי התלמידים?
כך מצאתי את עצמי חוקרת (בהנאה גדולה) את עולמם של תלמידיי. אז יש לי חשבון פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם וסנאפצ'ט (עד הדבר הבא). אני חושבת שהעובדה ששתי בנותיי הגדולות הן בנות 16 ו-12 בהחלט עוזרת לי להישאר בענייני תקשורת הנעורים, ומחדשת לי כל העת את מאגר הידע בנושא.
היה לי ברור וטבעי שהתואר השני בלשון יידחה לטובת טכנולוגיות בחינוך... ובקורס הנוכחי אני סופסוף פוגשת לראשונה את נקודת ההשקה הכי רלוונטית לנו כמורים בעולם טכנולוגי: רשתות חברתיות ולמידה.
אינני יכולה לומר שנהניתי לעבוד בכל הרשתות בהן התנסינו... לא התחברתי כלל ל-my space, ולעומת זאת אני מאוד אוהבת את טוייטר ואת אינסטגרם. פייסבוק לא נכנסת תחת בחינה כלשהי כי היא ה-obvious, היא "ברירת המחדל" וטרם נמצא לה תחליף.
אהבתי מאוד את הפעילות בטוויטר, כי היא דרשה מעורבות שלנו, והיא עוררה סקרנות ויצר תחרותי שחבוי בכל אחד מאיתנו. זה מסוג המטלות שאני מייד מתחברת אליהן, שמחה להשתתף בהן וזוכרת אותן לאורך זמן רב. לעומת זאת, מטלות שדורשות קריאה ומענה על שאלון מרגישות לי כמו "טרחה" שאני נאלצת למלא (וואו, אני ממש תלמידה מצויה...)
ההתנהלות ברשתות החברתיות למטרת למידה היא מעט בעייתית בעיניי. אפשר אפילו לראות במשפט זה סתירה- כי ברגע שנגדיר שהרשת החברתית המסוימת נועדה למטרת למידה, היא חדלה בו ברגע להיות חברתית (והתלמידים יברחו ממנה כמו שברחו בני הנוער מהפייסבוק ברגע שהוריהם כתבו להם דבר כלשהו על ה-wall). אם נשווה את פייסבוק לממשק מקוון אחר שנועד ללמידה, כמו המודל לדוגמה, נגלה שהמודל יעיל מאוד , בנוי באופן היררכי והגיוני, ידידותי למשתמש ועשיר באפשרויות שמנגישות את הידע באופן חוויתי מאוד (שאלונים, בניית אגרוני מושגים, מילוי טבלאות, בניית משחקים, פורומים ועוד), אבל הוא פלטפורמת למידה ולא רשת חברתית. אי אפשר לנצח- גם יפה וגם חכם?
השנה אני מלמדת בחינוך האקסטרני, באה במגע יומיומי עם נוער בהדרה. ודווקא איתם, בקבוצות הקטנות והאינטימיות אני מצליחה לגרות את יצר הלמידה שלהם באמצעות סרטוני יו-טיוב, מסרונים, קישורים שאני שולחת והם משיבים לי או מגיבים עליהם. אני מבקשת שיקליטו אנשים מדברים ברחוב והםמשתפים את הקבצים באמצעות וואטסאפ למשל, משמיעים את ההקלטה ומזהים שגיאות בעצמם. ופתאום הם שכחו שהנושא הוא תופעות בניין התפעל. הם פשוט חווים את הלמידה ולא לומדים על.
וקשה לי לחשוב מה הייתי עושה בלעדי הטכנולוגיה שמאפשרת לי להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש.

טיול שנתי - לאן, אם בכלל?

ביום חמישי השבוע התלוויתי לטיול גיבוש לכיתות ז'. טיפסנו על הר הגלבוע בלאוּת, כשאני מאספת מאחור את התלמידים הרוטנים. התלמידים נדמו לנחיל נמלים יגע שאיבד אמון במנהיגם. רק אני ו"הדובדבן" (כך הסבירו לי שקוראים לחובש המאסף) ניסינו לעודד ש"יהיה בסדר", ו"לכל עלייה יש גם ירידה", ו"תראו שיהיה ממש כיף" ו"נעבור את זה ביחד". אז ניסינו.

 בניגוד לשנות נעוריי, בהן רצתי כראש חץ, צמודה למדריך הטיולים התורן שתמיד הפנט אותי בידע העצום שלו, הפעם השתרכתי מאחור וזכיתי לקבל קיתון של טענות. גאיה המתוקה (בד"כ) התלוננה שהיא איננה מורגלת בטיולים מן הסוג הזה. כששאלתי אותה לאיזה סוג היא כן מורגלת, היא ענתה: "לטיולים במקומות סגורים: קניונים, הצגות וכאלה". הקשיתי עליה: "אבל איפה מתחבא הטיול בקניון?" היא אמרה שכל מקום שבו צועדים הוא טיול, ולכן שופינג הוא טיול לכל דבר. ואני רק חשבתי על הצדק הפואטי- גאיה המתוקה (בד"כ), שקרויה על שם אמא אדמה, מעדיפה לפסוע על מרצפות הפורצלן שבקניון במקום להתחבר אל נופי בראשית. עצוב, עצוב היה לי ביום חמישי.
ואני שאלתי את עצמי בסוף אותו יום: האם הניסיון שלנו, כמורים, לגרום לתלמידים להכיר ולאהוב את ארצנו באמצעות טיולים, שווה את המאמץ?
טיולים שנתיים הפכו לאחרונה לנושא שנוי במחלוקת בעולם החינוך. השאלה בנוגע למתן או לאי-מתן חסיון משפטי למורים מלווים, הביאה לביטול זמני של הטיולים, והעלתה שוב את הסוגיה האם בכלל צריך לקיים טיולים.
אני מתחבטת בשאלה זו פעם כאמא, כשאני משכנעת את בתי בת ה-15 שכדאי לה, כי חוויות של טיו"ש (טיול שנתי, בשפתה) לא יחזרו לעולם, ו"אז מה אם התנאים ההיגייניים לא זהים לבתי המלון בהם אנחנו מתארחים בחו"ל?",  ו"איש לא מת מכאבי בטן שחטף במהלך טיול". "במקרה הרע", אני אומרת לה, "זה לא נעים, ובמקרה הטוב, כל הכיתה חוטפת את זה וזה הופך לאנקדוטה מקסימה ומגבשת". 
היא לא מוותרת בקלות, חכמה היא. היא מקשה ומצהירה: "בכסף הזה אני מעדיפה לקנות מלאאא דברים!" ואני מפייסת אותה ומבטיחה שלא יחסר לה דבר גם אם תצא לטיו"ש .
וזה לא פשוט, משום שמדובר על 800 מאות שקל כסף טבין ותקילין ש"הולכים לטייל במדבר"... ועל אף זאת, לזיכרונות שאני נושאת מטיולים שנתיים בנעוריי אין מחיר ואין תחליף.
אבל אני גם מורה. אני מורה אחראית שחרדה לשלום תלמידיה, ומבינה כי אי אפשר להיות בכל מקום בו זמנית. אני מבינה שהתלמידים נמרצים, ואוהבים להשוויץ בפני חבריהם כשהם מטפסים בשבילים בלתי מסומנים. אני מבינה שלחלקם קשה לקבל מרות וסמכות. אני מבינה שזה הגיל שבו מתחילים לגבש את הזהות העצמית, ולכן לעתים הם פורצים גבולות.
אבל אני בעיקר מבינה שכובד האחריות נופל עלינו, על ציבור המורים שאמונים על ביטחונם ועל שלומם של התלמידים במהלך הטיול. סיכוי ההיפגעות של תלמידים במהלך טיולים גבוה מסיכויים להיפגע בשטח בית הספר, כך עולה מדו"ח של ארגון "בטרם". לפי ממצאי הדו"ח, כ-60% מההיפגעויות התרחשו בשטח פתוח, כלומר בחיק הטבע.
עוד עולה מדו"ח זה, כי בין השנים 2008-2012 6 תלמידים יצאו לטיולים במסגרת בית ספרית, ולא שבו לביתם. אינני מאחלת לאיש להיות בנעלי המורים שליוו בטיולים הללו.
לעתים הייתי רוצה להיות "אמא-לא-מורה" כדי לראות את הדברים כפשוטם, אך אני "אמא-מורה", ואינני יכולה להתעלם מהמחיר הכבד שאני עלולה לשלם במקרה של היפגעות אחד מתלמידיי במשמרת שלי.

כיתה ז6- טיול גיבוש להר הגלבוע. צולם במעיין חרוד